<h1>תשובות בעלי התוספות סימן א' — תשובת רבינו יוסף ב"ר שמואל טוב עלם</h1>
<h2>דף עט:</h2>
על דבר אחינו בני רימ"ש הבאים לשוק טרויי"ש, וקפץ עליהם צר ואויב וירוצצום, וגומלי חסדים שבטרויי"ש מסרו עליהם נפשם ופסקו עליהם כדי פדיונם בשלשים ליטר'. והחבושים נתנו רובם. והמותר הטילו עליהם קהל טרויי"ש ועל אחיהם בסביב משינ"ץ ושבאלצורא וב' נפשות שבקרלונ"ט. וגזרו לתת מכל ליטרא דינר, והממאן אסרוהו הוא וכל זרעו מלבא בקהל ופתו ויינו. וקבעו עליו ל' דינרים לקנס. והוסיפו וגזרו שלא יהא אדם רשאי להתיר. ובבא הספר הזה לקהל שינ"ץ עמדו והתירו לעצמן הגזירה, שנתנו אמתלא לדבריהם מחמת צרות גדולות שסבבום ונתדלדלו מאד. ואמרו שאין להם לקבל גזריתם שאינם מבני עירם, ולא מהם בכל צרותם. ושליח טרויי"ש מצאם כפופים בצרה כבידה שאירע להם על נתיצת תועבה שבמקומן. ועל כל זה נשתתפו עמהם ושלחו להם נדבת לבם. וששאלת אם עשו כדין קהל טרויי"ש שגזרו כן, ואם קהל שינ"ץ יש לחוש או לא.
כך הראונו מן שמיא, שאין גזירה חלה כי האי גוונא שהרי מנודה לעיר אחרת אין מנודה לעירו [מו"ק ט"ז ע"א]. ומאחר שבעיר זאת אין כח בידם לנדות אדם שבעיר אחרת, וכ"ש הקהילה. ואילו כיון שניכר אונסם, והמבינים שבטרויי"ש ראו דלותם וצרותם שפגעם, וגזרו עוד למצוץ דמם, ונקטום בכובסם עד דלישקלו גלימם [שבועות מ"א ע"א], איך ישמעוה ואיך יקבלוה. והלא אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה [ב"ק ע"ט ע"א], שנ' [איוב ל"ז] ושדי לא מצאנוה סגיא כח. ואם סבירו להו כמ"ד [ב"מ ס"ב ע"א] מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מיתת חבירו, לא עבדינן כוותיה, אלא כמשנה אחרונה דקתני עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך [ויקרא כ"ה], חייך קודמים לחיי חבירך. ואילו באותו פרק חייהם תלויים נגדם. ואי משום הא דא"ר אלעא [ב"ב ט' ע"א] גדול המעשה יותר מן העושה שנ' [ישעי' ל"ב] והיה מעשה הצדקה שלום, ואמר להו רבא לבני מחוזא עושין אהדדי כי היכי דליהוי לכו שלמא דמלכותא [ב"ב שם], לאו בגזירה אלא בדברים כיבושים. שדברים של נשואי פנים עישויי נינהו. ולא מצינן שעיר אחת יכולין להטיל ממון על בני עיר אחרת, לא משום רוב חכמה ולא משום רוב ממון או מניין. ואפילו למצוה, שאע"פ שזו מצוה רבה דכתיב בה [דברים ט"ו] כי יברכך, בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך, הא שנינו [חולין ק"י ע"ב] כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה. ואין דבר תלוי אלא בנדבת הלב ובדברי הרצאה, שנ' [שמות כ"ה] מאת כל איש אשר ידבנו לבו. שאפילו בני עיר אחת שמתקבצים לעיר אחרת לכינופיא דכלה או דתעניתא, ופוסקין עליהן צדקה, אין בהן כח לכובשה, אלא נוטלין ומביאין אותו עמהן לעניי עירן, דתניא [מגילה כ"ז ע"א] בני העיר שהלכו לעיר אחרת כו'.
כללא דמלתא אין לאילו כפייה על אילו כל עיקר, ואפילו מרובין וגדולין, חוץ מרידוי עבירות ובאין מחמת טענה שנתפשים תחתיהן, דכתיב [ויקרא כ"ו] וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה. וכן תניא [יבמות צ' ע"ב] ר' אלעזר בן יעקב אומר שמעתי שב"ד מכין ועונשין [שלא] מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. וכל כהאי גוונא הפקר ב"ד הפקר, אבל לאפקועי ממון מבני אדם, אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו. דהא ר[בי] דנשיא הוה לא הוה ביה כח לאפקועי כלל. דהא אמרינן [שם ע"ט ע"ב] בימי ר' בקשו להתיר נתינים. אמר להן ר' חלקינו נתיר, חלק מזבח מי יתיר. ונתינים דבר ממון דכתיב [יהושע ט'] ויתנם יהושע לחוטבי עצים ולשואבי מים למזבח ה' ולעמו. עתה חלק כהנים דלא הוה שייך בהו מזבח לא הוה ליה רשות. לכן גזירת טרויי"ש לא חיילא, ולא הוצרך היתר.
וששאלת אם גזרו אילו על קהל טרויי"ש שיתירו, יש לחוש? יש ויש, דגזירת שינ"ץ גזירה ושל טרויי"ש אינה גזירה, כדמוכח במילתא דמסיק [מו"ק י"ז ע"א] אתא שאיל בי מדרשא, אמרו לו שלו נידוי שלך אינו נידוי, זיל גביה דלישרי לך, ולא אמרו ליה שרי את דידך. ה"נ של שינ"ץ צריך להתיר ולא של טרויי"ש, דקללת חנם הוה. ואילו ששלחו נדבתם ראויין לברכה.
וששאלת קהל טרויי"ש שגזרו שלא להתיר, אם באים להתיר יש תקנה או לא. מי עדיפא גזירא בתרייתא מקמייתא. זו היא תקנ[ת]ה, מדאמור רבנן [ביצה ה' ע"ב] כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו, ויעמדו וימנו מניין שני כמניין שנמנו בשעת גזירה, ויתירו אחרונה תחילה, ואחר כך ראשונה. ואם עשו ראשונה תחילה ואח"כ אחרונה לא עשו כלום. ושלום יוסף טוב עלם ב"ר שמואל ז"ל.
<h2>דף צ:</h2>
על דבר אחינו בני רימ"ש הבאים לשוק טרויי"ש, וקפץ עליהם צר ואויב וירוצצום, וגומלי חסדים שבטרויי"ש מסרו עליהם נפשם ופסקו עליהם כדי פדיונם בשלשים ליטר'. והחבושים נתנו רובם. והמותר הטילו עליהם קהל טרויי"ש ועל אחיהם בסביב משינ"ץ ושבאלצורא וב' נפשות שבקרלונ"ט. וגזרו לתת מכל ליטרא דינר, והממאן אסרוהו הוא וכל זרעו מלבא בקהל ופתו ויינו. וקבעו עליו ל' דינרים לקנס. והוסיפו וגזרו שלא יהא אדם רשאי להתיר. ובבא הספר הזה לקהל שינ"ץ עמדו והתירו לעצמן הגזירה, שנתנו אמתלא לדבריהם מחמת צרות גדולות שסבבום ונתדלדלו מאד. ואמרו שאין להם לקבל גזריתם שאינם מבני עירם, ולא מהם בכל צרותם. ושליח טרויי"ש מצאם כפופים בצרה כבידה שאירע להם על נתיצת תועבה שבמקומן. ועל כל זה נשתתפו עמהם ושלחו להם נדבת לבם. וששאלת אם עשו כדין קהל טרויי"ש שגזרו כן, ואם קהל שינ"ץ יש לחוש או לא.
כך הראונו מן שמיא, שאין גזירה חלה כי האי גוונא שהרי מנודה לעיר אחרת אין מנודה לעירו [מו"ק ט"ז ע"א]. ומאחר שבעיר זאת אין כח בידם לנדות אדם שבעיר אחרת, וכ"ש הקהילה. ואילו כיון שניכר אונסם, והמבינים שבטרויי"ש ראו דלותם וצרותם שפגעם, וגזרו עוד למצוץ דמם, ונקטום בכובסם עד דלישקלו גלימם [שבועות מ"א ע"א], איך ישמעוה ואיך יקבלוה. והלא אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה [ב"ק ע"ט ע"א], שנ' [איוב ל"ז] ושדי לא מצאנוה סגיא כח. ואם סבירו להו כמ"ד [ב"מ ס"ב ע"א] מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מיתת חבירו, לא עבדינן כוותיה, אלא כמשנה אחרונה דקתני עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך [ויקרא כ"ה], חייך קודמים לחיי חבירך. ואילו באותו פרק חייהם תלויים נגדם. ואי משום הא דא"ר אלעא [ב"ב ט' ע"א] גדול המעשה יותר מן העושה שנ' [ישעי' ל"ב] והיה מעשה הצדקה שלום, ואמר להו רבא לבני מחוזא עושין אהדדי כי היכי דליהוי לכו שלמא דמלכותא [ב"ב שם], לאו בגזירה אלא בדברים כיבושים. שדברים של נשואי פנים עישויי נינהו. ולא מצינן שעיר אחת יכולין להטיל ממון על בני עיר אחרת, לא משום רוב חכמה ולא משום רוב ממון או מניין. ואפילו למצוה, שאע"פ שזו מצוה רבה דכתיב בה [דברים ט"ו] כי יברכך, בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך, הא שנינו [חולין ק"י ע"ב] כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה. ואין דבר תלוי אלא בנדבת הלב ובדברי הרצאה, שנ' [שמות כ"ה] מאת כל איש אשר ידבנו לבו. שאפילו בני עיר אחת שמתקבצים לעיר אחרת לכינופיא דכלה או דתעניתא, ופוסקין עליהן צדקה, אין בהן כח לכובשה, אלא נוטלין ומביאין אותו עמהן לעניי עירן, דתניא [מגילה כ"ז ע"א] בני העיר שהלכו לעיר אחרת כו'.
כללא דמלתא אין לאילו כפייה על אילו כל עיקר, ואפילו מרובין וגדולין, חוץ מרידוי עבירות ובאין מחמת טענה שנתפשים תחתיהן, דכתיב [ויקרא כ"ו] וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה. וכן תניא [יבמות צ' ע"ב] ר' אלעזר בן יעקב אומר שמעתי שב"ד מכין ועונשין [שלא] מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. וכל כהאי גוונא הפקר ב"ד הפקר, אבל לאפקועי ממון מבני אדם, אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו. דהא ר[בי] דנשיא הוה לא הוה ביה כח לאפקועי כלל. דהא אמרינן [שם ע"ט ע"ב] בימי ר' בקשו להתיר נתינים. אמר להן ר' חלקינו נתיר, חלק מזבח מי יתיר. ונתינים דבר ממון דכתיב [יהושע ט'] ויתנם יהושע לחוטבי עצים ולשואבי מים למזבח ה' ולעמו. עתה חלק כהנים דלא הוה שייך בהו מזבח לא הוה ליה רשות. לכן גזירת טרויי"ש לא חיילא, ולא הוצרך היתר.
וששאלת אם גזרו אילו על קהל טרויי"ש שיתירו, יש לחוש? יש ויש, דגזירת שינ"ץ גזירה ושל טרויי"ש אינה גזירה, כדמוכח במילתא דמסיק [מו"ק י"ז ע"א] אתא שאיל בי מדרשא, אמרו לו שלו נידוי שלך אינו נידוי, זיל גביה דלישרי לך, ולא אמרו ליה שרי את דידך. ה"נ של שינ"ץ צריך להתיר ולא של טרויי"ש, דקללת חנם הוה. ואילו ששלחו נדבתם ראויין לברכה.
וששאלת קהל טרויי"ש שגזרו שלא להתיר, אם באים להתיר יש תקנה או לא. מי עדיפא גזירא בתרייתא מקמייתא. זו היא תקנ[ת]ה, מדאמור רבנן [ביצה ה' ע"ב] כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו, ויעמדו וימנו מניין שני כמניין שנמנו בשעת גזירה, ויתירו אחרונה תחילה, ואחר כך ראשונה. ואם עשו ראשונה תחילה ואח"כ אחרונה לא עשו כלום. ושלום יוסף טוב עלם ב"ר שמואל ז"ל.
